זיכרון בסלון – מנקודת מבטה של תלמידה בגן יבנה

זיכרון בסלון הוא פרויקט ארצי שמטרתו להפגיש ניצולי שואה עם האנשים בישוב בגובה העיניים ולתת מימד נוסף ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. הסיפור האישי המסופר בצורה אינטימית וביתית מחזק את השפעת הסיפור על השומעים ומאפשר למספר פתיחות גדולה יותר.

השנה, זו הפעם הראשונה, גם תושבי גן יבנה זכו להיפגש באופן אישי עם שני ניצולים שפגשו אותנו בשני אירועים שונים. ביוזמת המתנ”ס, מתנדבי תכנית זיקה – זהות יהודית ישראלית קהילתית ויחידת הנוער, הצטרפה גן יבנה למיזם מיוחד זה. בביתם של חוה ויהודה הירש, התארחה מרים אוסלנדר שדיברה בפני כ-70 תושבים. עשרות בני הנוער של גן יבנה אירחו את בני בנט במתנ”ס, צפו בסרט שנעשה על חייו ושמעו מפיו את סיפורו האישי.

מרים אוסלנדר סיפרה לתושבים המבוגרים סיפור מופלא על חייה של נערה בהונגריה ומשפחתה שנושלו ממעמדם ונאלצו לנדוד ולעבוד בעבודות קשות בתנאים קשים ביותר. לאחר מכן הועברו ממקום למקום ברכבות בתנאים לא – תנאים תוך סיכון חיים והרג שמסביבם. מרים בת ה 93 סיפרה על קושי וגבורה מתוך זיכרון בהיר והעלאת שאלות ומחשבות קשות. תושבי גן יבנה התרגשו לשמוע את החוויות של מרים וישבו מרותקים לאישה המופלאה הזאת.

חוה הירש שאירחה את “זיכרון בסלון” בביתה מספרת: “היוזמה המבורכת של זיקה זיכתה את כולם בשמיעת סיפורה המרתק של אישה מקסימה בת 93 מרים אוסלנדר”.

במהלך ההכנות לזיכרון בסלון, גילתה להפתעתה חוה, מתנדבת בתכנית זיקה והמארחת, כי בתה גיל-עד מכירה את מרים מהתנדבותה במסגרת מחויבות אישית בבית הספר. זו היתה סגירת מעגל מרגשת עבור כולם.

לאחר מכן כתבה גיל-עד:

יום השואה תמיד היה משהו מאוד משמעותי ועוצמתי. אולי זה בגלל שאני דור שלישי לניצולי שואה, ואולי הקרבה ליום הזה מגיעה  מגלגול קודם. אבל תמיד ידעתי בתוכי שיש משהו חזק בנוגע ליום הזה. מגיל קטן. אוהבת לחקור, לדעת, להרגיש כל דבר שקשור לשואה. תמיד רציתי לדעת יותר על הדברים שקרו למשפחה שלי. מגיל קטן ידעתי שאני אטוס למסע בפולין ואבקר ביד ושם. תמיד אהבתי לשמוע סיפורים ולחפש כמה שיותר עדויות. תמיד ידעתי על המחשבה שהדור הזה יעלם יום אחד, ואני מוכנה לקחת על עצמי את הנטל להמשיך את הסיפורים הלאה.

אני דור שלישי לניצולי שואה. הסבים שלי חוו את השואה על בשרם. האחד, היה ניצול שואה מהונגריה שחווה פוסט טראומה לאחר מכן, ולא היה מוכן לדבר על הזוועות. ואילו השני, עבד במחנות עבודה ועד היום עלו תהיות במשפחה לגבי אם היה לו מספר על היד. את הסבים לצערי לא זכיתי להכיר. את חלק מסיפורם אנו יודעים במעורפל. ותחושת הפספוס בליבי גברה מאוד.

מגיל קטן, ידעתי שמה שאני ארצה לעשות כשאהיה בכיתה בה מחויבות אישית תיקח חלק, הוא להיות בחברת ניצולי שואה. לעזור להם. להקשיב להם. לנסות להבין ולהקל על חומרת המצב. וכך הכרתי את מרים אוסלנדר. מרים, ניצולת שואה בת 93 נולדה בהונגריה. ספגה את השואה במשך כל חייה. עד היום. מרים הייתה בשואה. היא ניצלה כמה וכמה פעמים ממוות מובטח. איבדה את אחיה בעת המלחמה, וראתה את דודתה, אימה ואביה מתאבדים מול עיניה. כאשר עברה את המלחמה והגיעה לארץ ישראל, פחדה להקים משפחה. לבסוף הקימה. ושילמה על כך את המחיר הכבד מכל. מרים איבדה את בנה במלחמת יום הכיפורים. למרות כל הסבל והתופת שעברה, מרים בחרה בחיים.

בפגישות שלי עם מרים, היינו מדברות המון. לאו דווקא על השואה. דיברנו על המצב בישראל היום, סיפרנו אחת לשנייה תחביבים ודברים שאנו אוהבות לעשות. היא מאוד התעניינה לדעת דברים על הלימודים שלי. הייתה מתרגשת בשבילי בכל ציון טוב במבחן ובנקודות ציון חשובות בשנה האחרונה. היא הייתה כמו חברה טובה שלי. יום אחד, מרים שאלה אותי את אחת השאלות הכי חשובות שלשמן באתי. מדוע אני לא שואלת אותה שאלות על השואה. למה אני לא רוצה שהיא תדבר. הסברתי לה כי אני לא רוצה לצער אותה, ומכיוון שיום השואה בשנה שעברה קרב, החלטנו שנדבר על התקופה הקשה בחייה ביום הזה. מרים הסבירה לי כי היא מתגאה בלספר את הסיפור שלה לדורות הבאים. היא מרגישה הקלה. היא החלה לספר לי מעט על התקופה הנוראה שהחלה מימי ילדותה, ואני מרותקת לסיפוריה. השעה ללכת הגיעה. היא הבטיחה לי שבשבוע הבא, אנחנו נדבר על הכל. הגיע אותו יום רביעי, שעה 16:00. אני פותחת את הדלת של מרים כמו בכל פעם. אך היא נעולה. אני מסתכלת בחלון לצד הדלת, ואני רואה את הכל חשוך. המון ארגזים ומרים לא שם. נבהלתי נורא. ומנקודה זו, החלו שבועיים בחיפושים אינטנסיביים אחר מרים. לאחר שבועיים הגיע טלפון שמרים נפלה. והיא הועברה לבית אבות. הייתי בהלם. קיבלתי את הטלפון שלה ודיברתי איתה. היא סיפרה לי שהיא בסדר גמור ושאין לי למה לדאוג. ומאז לא שמעתי ממנה.

הנה חלפה לה שנה, ואנחנו בשנת 2016. יום השואה קרב ובא, ומשהו בו הרגיש לי חסר. יום אחד אמא מקבלת טלפון לגבי היוזמה “זיכרון בסלון” בביתנו השנה, ומספרים לה מי הוא הניצול שמגיע אלינו הביתה לספר את סיפורו. אמא קראה לי מהר והתברר כי מרים היא זו שמגיעה אלינו הביתה לספר על עצמה. התחלתי לרעוד והתרגשתי נורא. סוף סוף ניתנה לנו ההזדמנות לדבר שוב. והנה יום השואה הגיע, ומרים מגיעה אלינו הביתה. באותו היום הרבה חששות עלו בי. אם היא לא תזכור אותי, אם היא מרגישה טוב כמו שהיא באמת אומרת, ואם היא עדיין חזקה וצלולה כמו שהייתה בעבר. השעה 20:00 הגיעה ואין מתרגשת ממני. אבי קורא לי לדלת. ואני רואה אותה שם, עם אותו הליכון שהיה לה בבית, עם הצעיף והבגדים הרקומים, והחיוך הרחב שהיה לה על הפנים. ניגשתי אליה. ולשמחתי היא שמחה נורא. היא זכרה אותי. בדיוק כמו פעם. התרגשתי מאוד. התיישבנו בחוץ ביחד עם משפחתי והחיוך לא ירד למרים מהפנים. וגם לי לא. היא התרגשה לראות איך גדלתי והרגישה שלא ראתה אותי עשר שנים. המשכנו מאותה הנקודה אשר בדיוק בה עצרנו לפני שנה.

IMG-20160504-WA0011

אתמול, 4.5.2016, שמעתי את סיפורה של מרים לראשונה. את חלק מהקטעים כבר ידעתי, ואת חלקם לא. אבל מרותקת נשארתי. לאחר שנגמר הערב אבא לקח אותה בחזרה לבית האבות. ליוויתי אותה לאוטו, חגרתי לה את החגורה, והיא עדיין נשארה מחויכת מתמיד. אמרתי לה ששמחתי מאוד לראות אותה שוב ואני מבטיחה שאראה אותה שוב. היא חייכה וליטפה לי את השיער. נופפתי לה לשלום והיא יצאה מן הרחוב.

 

הלכתי לישון אתמול שלמה. מלאת גאווה ואושר שהיא בסדר.

היא האישה הכי חזקה שהכרתי. שלמרות כל הדברים הנוראיים שקרו לה, היא החליטה לבחור בחיים. והיא ניצחה אותם בגדול. כל הערב היא סיפרה לי שנולד לה נין. ושעכשיו, אחרי שהובילה את דור ההמשך, היא יכולה ללכת בשקט.

את הצפירה שהייתה היום אני הקדשתי למרים. כאשר כולם עמדו בשקט, ועולות המון מחשבות לראש, אני חשבתי על מרים. העברתי את סיפור חייה נגד עיניי, ואת המפגש שהיה לנו אתמול, ואף ירדו לי כמה דמעות. הדמעות הללו היו דמעות של ניצחון. של הניצחון של מרים.

תמיד אמרתי שיום השואה הוא היום המשמעותי ביותר בחיי. אך ימי השואה בשנתיים האחרונות, היו הכי מיוחדות בחיים שלי. בשנה שעברה, זכיתי למצוא את מרים ולדעת שהיא בסדר, והיום, פגשתי אותה שוב.

IMG-20160504-WA0019